ההיסטוריה של הארמניאק

ארמניאק
 
מכל הברנדי המיוצר בצרפת, יריב ראוי לקוניאק יכול להיות הארמניאק בלבד. ארמניאק הוא, לעומת זאת, משקה עתיק יותר - הוא מוזכר לראשונה במאה ה-15, והמכירה הראשונה מתוארת בשנת 1411. הוויכוח בין חובבי הברנדי הצרפתי על יתרונותיו וחסרונותיו של הארמניאק מול הקוניאק ממשיך עד עצם היום הזה.
 
איזור ארמניאק נמצא מדרום לבורדו, קרוב לפירנאים בגאסקון, באיזור הקרוב ביותר לספרד. הספרדים הם אלו שלמדו את אמנות הזיקוק מהערבים והביאו אותה למערב אירופה. למעשה זהו צומת אליו הגיעו בזמנים שונים שלוש תרבויות שונות, והארמניאק נשען על תרומה מכל אחת מהן - הרומאים נטעו לראשונה את הכרמים באיזור, הערבים לימדו את האירופאים את שיטת הזיקוק, והקלטים הביאו את עיקרון היישון בחביות עץ אלון.

אבל המיקום הגיאוגרפי של מחוז גאסקון ואזור ארמניאק, בלב היבשת, הקשה על גישת המוצר אל הים. לכן, למרות האיכות מעולה, הארמניאק התפתח להיות פחות פופולרי מאשר הקוניאק. מבחינה זו הצרפתים נוהגים לומר: "נתנו את הקוניאק לעולם, את הארמניאק נשאיר לעצמנו."
מכיוון שאזור ארמניאק נמצא רחוק מהים, הוא יבש וחם יותר מאשר קוניאק. לכן, הענבים הגדלים בו מכילים יותר סוכר, והברנדי המיוצר מהם יותר עשיר "ונועז". אך ארמניאק הוא גם משקה יבש יותר, שכן בניגוד למקובל בבתי הקוניאק הגדולים, לא מוסיפים לו סוכר.
 
הכרמים הראשונים ננטעו על ידי הרומאים בתחילת האלף הראשון לספירה.
מאוחר יותר, במאה השישית, אדמות אלה נכבשו ע"י שבטים וואסקוניים שעל שמם נקרא האזור כולו. במשך הזמן הגיית השם השתנתה במקצת, ובשנת 670 הופיע על המפה השם 'דוכסות גאסקון'. לגבי מקור השם ארמניאק עצמו, היסטוריונים מצאו איזכור של השם הרמנה בהקשר למחוז זה כבר במאה ה-10. נזירים בימי הביניים ביטאו את השם בסגנון לטיני - ארמיניוס, ובניב המקומי זה נשמע כמו ארמניאק.

האזכור הראשון באיזור למשקה אלכוהולי מזוקק, "השיקוי הלוהט", מופיע בשנה 1348 - מאה שנה לפני התגלותו של הויסקי בצורתו הראשונית ומאה וחמישים לפני זיקוק הקוניאק הראשון.
במאה העשרים החלה המדינה לפקח על ייצור הארמניאק והקוניאק. בצו מיום 25 במאי, 1909, הוגבל השימוש בשם ארמניאק לברנדי מאיזור מוגדר בלבד, המחולק לשלושה תת איזורים:
Bas Armagnac - ארמניאק תחתון.
Tenareze - ארמניאק טנארז.
Haut-Armagnac - ארמניאק עליון.
 
הבסיס לייצור ארמניאק הוא יין לבן יבש. על פי הצו של 1909, מותר לייצר את היין מעשרה זני ענבים בלבד. אוני בלאן הוא הזן הנפוץ ביותר (75% מהתזקיקים) ואחריו נעשה שימוש גם ב- Bako (כ- 20%) ומעט קולומבר ופול בלאנש.
ארמניאק מיוצר עד היום בדרך המסורתית: תסיסה, זיקוק והתיישנות - אלה הם שלושת השלבים העיקריים של הייצור, שכל אחד מהן הוא בעל חשיבות רבה לאיכות של המשקה. הייצור דומה במעט לקוניאק, כאשר ההבדל העיקרי טמון בשיטות הזיקוק.
 
היין מיועד מראש לזיקוק, ומיוצר על ידי טכנולוגיה מסורתית ללא סינון. בהתאם לחקיקה תהליך הזיקוק אמור להסתיים לפני ה-31 במרס של השנה שלאחר שנת בציר. בשנים האחרונות החוק השתנה מעט ועל הזיקוק להסתיים עד ה-31 בינואר. הזיקוק מתבצע במזקקות מיוחדות, לעתים קרובות בכרם עצמו. במקרה זה, מכונת הזיקוק מועברת ממקום למקום על עגלה.

את זיקוק הארמניאק ניתן לעשות בשתי דרכים:
על ידי זיקוק דודי כפול במזקקות מסוג "charentais alambic" כמו בקוניאק, או זיקוק רציף ב- "alambik armanyase". דודי הזיקוק הרציפים עשויים מנחושת טהורה, ומורכבים מעמוד מרכזי ומספר צלחות עיבוי. במהלך הזיקוק היין מחומם רק פעם אחת ומוזרם מחלקו העליון של הדוד, כאשר בתחתית הדוד בוערת אש ישירה המחממת את היין שמתרכז בבסיסו. היין מתאדה, והאדים פוגשים ביין המוזרם מלמעלה. מתקבל מצב בו האדים והיין מתערבבים זה בזה, וחלק מהם מתעבה על צלחות העיבוי של הדוד. רק האדים הקלים והעדינים ביותר עוברים את כל צלחות העיבוי ועוברים בצינור שבראש הדוד אל המעבה הראשי, שם התזקיק הופך שוב לנוזל ונאגר.
כתוצאה מתהליך הזיקוק האלכוהול יוצא מהדוד בחוזק אלכוהולי של כ- 55% עד 65%.
לאחר הזיקוק, הארמניאק נשמר בחביות עץ עם קיבולת של 400 ליטר במרתפים כדי לשמור על טמפרטורה ולחות קבועים ורצויים במשך שנים ארוכות.